"שמע בני מוסר אביך ואל תטֹש תורת אמך"

משלי א, ח

שני מאורות גדולים עומדים לצדו של אדם מיום הולדתו – אביו ואמו. שניהם מגדלים אותו, שניהם מחנכים אותו, שניהם מעצבים אותו ושניהם עומדים לימינו.

לא הרי עמידתו של אביו כהרי עמידתה של אמו. אביו עומד לצדו, ממולו, כנגדו, ואילו אמו אוספת אותו בידיה, מחבקת אותו ומצמידה אותו לחיקה.

אביו מלמדו, מדריכו, מראה לו את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה. אף אמו מלמדת אותו, מדריכה אותו ומראה לו את דרכו, אך ללא מילים. את אישיותו מעצבת היא ללא אומר וללא דברים. אהבתה, חיבוקיה, מסירותה ללא גבול וללא קץ גורמים למידותיה, דרכה ואישיותה שייקנו על ידו.

"שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". המוסר נמשל לאב, והתורה נמשלה לאם. המוסר נמשל לאב כיוון שהוא כמוהו – עומד כמגדלור במקום גבוה, ומגובה מקומו מלמד, מדריך, מכוון את הדרך, ומלמד את המותר והאסור, את היפה והמכוער, את המוסרי והמושחת.

התורה נמשלה לאם. מתוך לימודה נהפכת היא לחלק מהוויתו של הלומד. לומד אדם דיני שומרים – ומפנים את מידת האחריות, לומד דיני נזיקין – ומפנים את ההקפדה בממון הזולת, לומד דיני קרבנות – ולומד על הדבקות בקב"ה, לומד דיני זרעים – ומרגיש בקרבו את אהבת הארץ. כך במצוות אלו וכך בכל המצוות, בכל התורה כולה.

דורנו אינו דור של מוסר. אדם מחפש את המשמעות, את ההזדהות, את האמת האישית שלו. המשמעת זרה לו, הציווי קשה בעיניו, והמחוייבות מביאה אותו למרדנות. ספר זה נכתב כדי להגדיל ידיעת התורה, להגביר הבנתה ולחזק אהבתה. תפילתי שלינה בעומקה של הלכה תביא להבנת ערכה של המשמעת, ולהפנמת חשיבותם של הציווי והמחוייבות.